רגשות שרק אמהות מבינות
היום אני כותב פוסט זה בתערובת של תחושות, קצת מוזר. כרמן הלכה למחנה טבילה לשוני עם בית הספר, לעיר בגואדלחרה, שם היא תבלה שלושה ימים, ובמשך חמש שנים היא מעולם לא בילתה לילה מהבית בלי מבוגר מהמשפחה הסמוכה, עם מה שאני לא יודע איך הניסוי ילך - ועם הניסוי, אני מתכוון לאמא, כי אני יודע שהיא נהנית.
אני חייב להודות כי, בהתחלה, כאשר הם בדואר אלקטרוני מידע היציאה, לא שמתי לב כי הנחתי כי כרמן לא ילך. אבל כעבור כמה שבועות היא דיברה עם חברים לכיתה שעזבו, והמורה הסביר את המשחקים שהם הולכים לעשות, את החיות שהיו שם ואת הסביבה הטבעית שבה הם הולכים להיות, אז באותו היום, הילדה הוא ביקש ממני לרשום אותו. וכך עשיתי.
בסוף השבוע עשינו את המזוודה: ממיין הכול בשקיות, במשך ימים, מכניס את מוצרי ההיגיינה לשקית, הפנס, מסמן הכול בשמך ... כדי שתדע לאן היא נושאת הכול.
והיום הגדול הגיע. כרמן המתינה בשמחה, והעגלה שלה בידה כי היא הולכת לטיול. חשבתי שיהיה לי קל להיפרד ממנה, אבל כשהגיע הזמן להיפרד והיא אמרה: "אמא תיתן לי שלוש נשיקות כי אני הולך להיות שלושה ימים בלי לראות אותך", התאפקתי בקושי והתחלתי לעבוד עם פרצוף אחד , זה היה שיר. אחד הדברים האלה קרה לי ששום דבר אחר שהנשים לא מבינות כשהם מגיעים לרגע הנפלא הזה בחייהם, שהוא אימהות.
עכשיו כשאני עוקב אחרי הפעילויות שהם עושים במחנה באמצעות בלוג באתר בית הספר ואני רואה את התמונות של הבת שלי עם שאר חברי הכיתה וכמה טוב היא עושה, אני חושב לעצמי: "מה אני טיפשה על כך שאני עצובה. " אבל הם רגשות בלתי נמנעים כי בכוונה לצוץ.
מאמר שנכתב על ידי מריה סראטו. עיתונאית ואמא במשרה מלאה. מחבר הבלוג לאמא יש תוכנית
ואם אתה אוהב חיות, אנו מציעים תוכנית: פעילויות משפחתיות עם כלבים. החבר הטוב ביותר של האדם יכול גם לעזור לנו לחנך, מאמר מקורי של דיאנה מרטין, מתוך הבלוג של אמא יש תוכנית.
