בית הכלא הקבוע כבר ניתן לתיקון: לילדינו
קיים מקדם מדיני המעודד לא "לחקוק בחום", לא לשנות את הכללים כאשר הרגשות הם כל כך מרוממים שהם יכולים לשקול את הסיבה. אבל את מקסם חייב להיות גם מילא כי זה לא נופל לתוך השכחה אשר הסיבה הצביע על כאשר הרגשות כבר מרגיע למטה.
לפעמים, וזה אחד מאותם מקרים, זה קורה כי אין שלום בין הכאב לבין ההשתקפות, כי המקרים אחד אחרי השני, כי כאשר הפצע של דיאנה עדיין מדמם, הנערה שנרצחה - ואולי אף נאנסה - על ידי נסיגה מתפוררת בגליציה, מופיעה בגוף חסר החיים של גבריאל, הילד של אלמריה כי יש לנו עם הלב שלנו במתח ו מקווה בצורת דג עד לפני כמה ימים.
אסור לנו לסבול את זה קורה. הסיבה לכך פשוטה: לחברות יש יסוד בסיסי להתפתחותן כדי להגן על ילדיהן. ואנחנו לא מגנים עליהם. לא כוחות הביטחון והגופים אינם ממלאים את חובתם. להיפך: בזכותם הרבה פחות קורה ממה שיכול לקרות. אני לא יכול לדמיין את התסכול של אותו שוטר שהוטל עליו להשגיח על עבריין חוזר ששוחרר על ידי חקיקה ערבה יתר על המידה ושעמד מול דלתות בתי הספר הממתינות לטרף הבא שלו. אבל בין טרף לטרף, המערכת נותנת את ההזדמנות המי יודע כמה על חשבונם של כמה קורבנות שבשבילם סוף המשחק, "המשחק מעל" יהיה בלתי הפיך.
אסור לנו לסבול את זה קורה. אמנם זה מניח לשנות את כל הבסיס של המודל המשפטי של היבשת הישנה. למרות שזה מרמז על כך שאולי האיש לא היה כל כך טוב מטבעו, כי לא כל הראשים מוכנים לתקן את עצמם. הצער כדרך להשתלבות הוא, ללא ספק, האפשרות הטובה ביותר לסדרת פשעים. אבל זה פשוט סוטה לאחרים.
אסור לנו לסבול את זה קורה. כיוון שבמשטר של חוק בעל ערבויות משפטיות מספיקות, אין זה מתקבל על הדעת לשמוע כי המתעלל כבר תקף את אשתו כמה פעמים לפני שהרג אותה, שהפדופיל היה "היכרות ותיקה" של המשטרה שכבר עברה את הכלא , קומץ שנים אומללות, לפני שתקפו בחריפות את חמש הנערות העניות האחרות, שהרוצח הזה, בלי שמץ של חרטה, כבר ניסה לאנוס את גיסתו.
כולנו חייבים להעלות את המחאה. הורים עם קנאות רבה יותר. כי ההגנה על הילדים שלנו תלויה בזה.
כי החופש שלך מונח על כף המאזניים. מפני שבשביל של צרות כאלה, נשמור את כולם במקום בטוח כזה - הרחק מצמא הדם, האנסים והפדופילים, בחיפוש אחר החדרת אוטופיה - שהבתים שלנו ייראו כמו כלובי זהב, שבהם האפרוחים המסכנים שלנו לעולם לא יוכלו לטוס.
